פסק-דין בתיק ע"פ 4457/11

השופט ס' ג'ובראן:

           מונח לפנינו ערעור המופנה נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (בת"פ 8260-09, כבוד השופט י' שפסר) מיום 5.6.2011.

כתב האישום וההליכים בפני בית המשפט קמא

           נגד המערער הוגש כתב אישום ובו שני סעיפי אישום. סעיף האישום הראשון מתאר, לפי הנטען, את תרומתו של המערער בתקיפת אשת אביו - א.א. (להלן: המתלוננת), והתכנון שקדם לה. לפי סעיף זה, ביום 3.10.2009, או בסמוך לכך, נפגשו המערער, אחיו סאלח (יניב) אלעביד (להלן: סאלח) ואחיינה של המתלוננת, עזאת אלעביד (להלן: עזאת) וקשרו קשר לתקוף את המתלוננת מתוך כוונה להטיל בה נכות או מום או לחבול בה חבלה חמורה. למחרת לפנות בוקר, אספו המערער וסאלח את עזאת ברכב מביתו ברהט ונסעו אל ביתה של המתלוננת בעיר כשבידיהם מוטות ברזל ודוקרן ופניהם מכוסות. בסמוך לשעיה 04:30 הגיעו השלושה אל יעדם, סאלח כיבה את האורות בכניסה לבית וכשיצאה המתלוננת החוצה, הם תקפו אותה בצוותא חדא. עזאת הכה אותה בראשה עם מוט ברזל, דחף אותה והפילה ארצה. במהלך האירוע הצליחה המתלוננת להסיר את הכיסוי מפניו של עזאת. לפי כתב האישום, המשיך עזאת להכות את המתלוננת בראשה עם מוט הברזל, סאלח הכה אותה עם דוקרן בעיניה ובידה והנאשם הכה אותה עם מוט ברזל ברגלה. לנוכח צעקות המתלוננת, התעוררה בתה הקטינה והגיעה למקום. כשהיא ראתה את המתרחש, היא התחילה לצעוק ולבכות. עקב כך, נמלטו השלושה מהמקום. כתוצאה ממעשי השלושה, נפגעה המתלוננת בגופה ונזדקקה לטיפול רפואי. היא נפצעה ונוצר חתך בראשה בקרקפת שמאל, שנסגר בבית החולים בסיכות. עוד נגרמו חתכים בפניה, בכף ידה, פצע (חור) בשוק רגלה הימנית ושפשופים בידיה ורגליה.

           בסעיף האישום השני צוין כי ביום 29.3.2009 הורה כבוד השופט ג' גדעון בב"ש 1425/09 בבית המשפט השלום בבאר שבע על שחרור המערער בתנאים מגבילים שחייבו את שהייתו במעצר בית מלא ביישוב שגב ואת איסור כניסתו לתחומי העיר רהט. ביום 13.9.2009, שונו תנאי מעצרו של המערער, ומעצר הבית שבו שהה הוגבל לשעות 20:00 עד 06:00, אולם איסור הכניסה לרהט נותר בעינו. יוצא אפוא, כך נטען, שהמערער ביצע את המעשים מושא סעיף האישום הראשון תוך כדי הפרת ההוראה החוקית שניתנה על ידי בית משפט השלום בבאר שבע.

           על רקע האמור לעיל, יוחסו למערער עבירות של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק; והפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(ב) לחוק.

           ביום 13.4.2011, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וביום 5.6.2011, גזר את דינו. בית המשפט עמד על חומרת אירוע התקיפה שהשתתף בו המערער והנזקים שנלוו לו. תקיפת המתלוננת התאפיינה באלימות חריפה, אכזרית ומתוכננת מראש. בית המשפט הדגיש את חומרת המעשים ואת הצורך בהעברת מסר ברור היוצא נגד הפנייה לדרך האלימות לצורך פתרון סכסוכים. כן צוין כי העבירות שבהן הורשע המערער בוצעו תוך הפרת תנאי שחרורו וזמן לא רב לאחר שנסתיימה תקופה של מאסר על תנאי שנגזר עליו בהרשעתו הקודמת. הצטברות הנתונים הללו מלמדת, לגישת בית המשפט, על הצורך בהגנה על החברה מפניו ולמתן ביטוי מובהק יותר לשיקולי הרתעה, אינדיבידואליים וכלליים. בית המשפט עמד גם על השיקולים לקולה בעניינו של המערער, וביניהם שירותו הצבאי כלוחם, מצבו הרפואי שאין מקום לפרטו כאן, וויתורו על חקירת חלק מהעדים. לנוכח כל אלה, גזר בית המשפט על המערער את העונשים הבאים: 54 חודשי מאסר, מתוכם ירצה המערער 42 חודשים בפועל, והיתר על תנאי לבל יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו כל עבירה לפי סעיף 329, 333 ו-335 לחוק; ארבעה חודשים של מאסר על תנאי לבל יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה לפי סעיף 287 לחוק; ופיצוי בסך 5,000 ש"ח למתלוננת.

           מכאן, הערעור שבמקור הוגש נגד הכרעת הדין וגזר הדין. ואולם, בדיון שהתקיים לפנינו ביום 3.1.2013, חזר בו המערער מערעורו נגד הכרעת הדין, ולפיכך, נותרו אך טענותיו במישור חומרת העונש.

טענות הצדדים

           בערעורו נגד גזר הדין, מלין המערער על אורך תקופת המאסר בפועל שהוטלה עליו. לדידו, מן הראוי היה לשקול את חלקו במעשים ולהענישו בהתאם לכך. מכאן, מסיק המערער, שעל בית המשפט היה להענישו בגין מכה אחת שנתן ברגלה של המתלוננת, שלא גרמה לכל חבלה ממשית. עוד טוען הוא כי מתקיימת במקרה דנן אכיפה בררנית שצריכה לקבל ביטוי בעונשו שלו. בהקשר זה, טוען המערער כי אי העמדתו לדין של השותף השלישי - סאלח, עולה כדי אכיפה בררנית מצד המשיבה.

           מנגד, המשיבה טוענת שהעונש שנגזר על המערער הוא עונש הולם. היא מפנה את תשומת לבנו לעברו הפלילי של המערער הכולל הרשעות בעבירות אלימות. בנוסף לכך, היא מציינת כי בין לבין הוא הורשע בעבירה נוספת שבגינה הוא מרצה עונש של 17 חודשי מאסר במצטבר לעונש שנגזר עליו בהליך מושא ערעור זה. עוד מפנה המשיבה לכך שהמעשים בוצעו תקופה קצרה לאחר שנסתיימה תקופת המאסר על תנאי שנגזר עליו בהליך קודם. לכל אלה מצטרפים, כך טוענת המשיבה, הן העובדה שהמערער לא הביע חרטה על מעשיו, והן הנזקים שנגרמו למתלוננת כתוצאה ממעשי המערער.

הכרעה

           לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

           הלכה היא כי למעט מקרים יוצאי דופן, ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם כן מדובר בעונש החורג "באופן משמעותי מהעונש, שראוי היה להטיל... היינו, שיש בו משום גרימת עוול של ממש..." (ע"פ 419/81 פייביש נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 701, 712 (1981); ראו עוד: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009); ע"פ 9723/03‏ מדינת ישראל נ' בלזר, פ''ד נט(2) 408 (2004); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998)). המקרה המונח לפנינו, אינו יוצא דופן והעונש שנגזר על המערער בערכאה הדיונית אינו חורג באופן משמעותי עד שניתן יהיה לומר כי נגרם בעקבותיו עוול של ממש.

           למרות שניתן היה להסתפק בטעם שהובא לעיל לצורך דחיית הערעור, נתייחס, בבחינת למעלה מן הצורך, לחלק מטענותיו של המערער. באשר לחלקו בשותפות העבריינית, אין לקבל את טענתו כי יש להענישו רק בגין המכה הבודדת ברגל שהביא למתלוננת. תיתכן אמנם הבחנה מסוימת בין פלוני לאלמוני בשותפות פלילית בהתאם למידת תרומת כל אחד מהם לנזק המצרפי שנגרם כתולדה מהוצאת התכנית הפלילית שלשמה נרקמה השותפות, ואולם אין זה הכלל. ככלל, כל המבצעים בצוותא חדא אחראים לתוצאות השותפות, הצפויות, ואין לקבל את טענת המערער שלמעשה מבקש מאיתנו לספור חבטות, להצמיד לכל אחת מהם מספר חודשי מאסר ולגזור את עונשו בהתאם. בהקשר זה נציין כי, משחזר בו המערער מערעורו על הכרעת הדין, שוב אין מחלוקת לגבי העובדות שנקבעו בה ביחס לתרומתו של המערער במסגרת השותפות העבריינית שנרקמה בין שלושת המעורבים במטרה לפגוע במתלוננת. המדובר הוא באלימות קשה ביותר שלשם מימושה הצטיידו השלושה, ובכללם המערער, במוטות ברזל ובדוקרן. כל זאת, בשל סכסוך, בין אם קנייני ובין אם על רקע אחר. כדברי בית המשפט המחוזי, נדרשת התמודדות רצינית עם גיוס האלימות כאמצעי לפיתרון סכסוכים. המקרה שלפנינו מלמד שהעונשים שהוטלו על המערער בעבר לא מנעו ממנו לפנות בשנית אל השימוש באמצעים אלימים כדרך שבה הוא פותר את סכסוכיו עם הזולת. משכך, אין לומר שהעונש שנגזר בעניינו, על רקע עברו והשיקולים לחומרה שהובאו בגזר הדין, הוא עונש חמור. אדרבא, העונש משקף את האיזון ההולם בנסיבות העניין בין שלל השיקולים ומבטא היטב את מדיניות הענישה בסוג העבירות שבהם הורשע המערער.

           לעניין טענת המערער בדבר קיומה של אכיפה סלקטיבית, בדיון שהתקיים במעמד הצדדים, ביקשנו מהמשיבה שתגיש לנו הודעה מעדכנת ביחס לשאלת העמדתו לדין של השותף השלישי - סאלח. ביום 8.1.2013, הוגשה הודעה כאמור ובה נאמר כי ביום 7.1.2013 נשלח לסאלח מכתב יידוע בדבר העמדה לדין, חלף המכתבים הקודמים שלא הגיעו אל יעדם. עוד הבהירה המשיבה כי בכוונתה להגיש כתב אישום בחלוף 30 ימים ממועד מסירת המכתב לסאלח. נדמה כי הודעה זו מייתרת את הטענה בעניין זה. משכך, יוצא כי גם בטענה זו אין כדי להצדיק הפחתה מעונשו של המערער.

           לנוכח האמור לעיל, הערעור נדחה בזה.

           ניתן היום, ‏ד' בשבט התשע"ג (‏15.1.2013).